כמו בכל בוקר, עמדתי במטבח והכנתי לעצמי קפה. פתחתי את הצנצנת של הנמס, ובדרך לכוס כמה גרגרים נשפכו לי על השיש.
איתי, הבן שלי (בן 7), ישב ליד השולחן עם הקורנפלקס. הוא הסתכל על הגרגרים, קפץ מהכיסא וצעק: "רגע! רגע! אל תנקי!" ורץ לחדר שלו.
הוא חזר עם המיקרוסקופ שקנינו לו לפני חודש, הניח אותו ישר על השיש מעל הגרגרים, הדליק את האור והתחיל לסובב את הגלגל של הפוקוס. אחרי כמה שניות הוא קרא לי: "אמא, בואי תראי! לקפה שלך יש שערות!"
התכופפתי להסתכל במסך הקטן, ועל אחד הגרגרים ראיתי חוטים לבנים ודקים, כמו קורי עכביש קטנטנים. זה היה עובש. בקפה שאני שותה כל בוקר. בעין רגילה לא ראיתי כלום.
הצנצנת הלכה ישר לפח. איתי צילם את התמונה, הראה אותה לסבא ולסבתא ולכל הגננת, ומאז הוא בודק כל דבר שנכנס למטבח שלנו לפני שאני מספיקה לבשל אותו.
אז כן, הפסדתי צנצנת קפה. אבל קיבלתי ילד שלא מפסיק לשאול "מה יש בזה?". ובשביל זה, היה שווה.